<h1>חוקות הדיינים סימן ק"ו</h1>
<h2>דף קעג:</h2>
שט"ח שהוציאו היתומים שהיה להם לאביהם על יתומים בחוב שהיה חייב להם אביהם אינם נפרעין אלא בשבועה שלא פקדנו אבא בשעת מיתתו ששטר זה הוא פרוע ושלא א"ל אבא דרך שיחה שלא בשעת צואה ששטר זה פרוע ושלא מצינו בין שטרותיו מחיל' ע"ז השטר ואפילו נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע שלא שמע מפי עדים (ששמענו) [ששמעו] מפי אביו ששטר זה פרוע ונוטל כך מפורש בפרק כל הנשבעין ויש מי שאומר שאם יש לזה אפוטרופוס שהאפוטר' ישבע שלא א"ל האב כשמת ששטר זה פרוע ושלא מצא (ש)שטר מחילה בשטרותיו ונוטל ואעפ"י שהבן הוא קטן והוא אינו יכול להשבע, בד"א כשבני הלוה הם גדולים אבל אם היו קטנים אינו גובה מהם עד שיגדילו משום דאין נזקקין לנכסי יתום א"כ רבית אוכלת בהם כמו שמפו' בב"ב בפרק המוכר את הבית [עי' ע' ע"ב] ובפרק גט פשוט [עי' קע"ד ע"א] ואם יש עדים שאמר המלוה בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע נוטל זה הבן המלוה בלא שבועה מבני הלוה, ואעפ"י שהם קטנים, בד"א בשמת המלוה בחיי לוה שהרי המלוה עדיין לא נתחייב שבועה כלל, אבל אם מת הלוה תחילה ואח"כ מת המלוה אין בני המלוה נוטלים כלום מיורשי הלוה מפני כי בשעה שמת הלוה אעפ"י שעדיין לא עמד המלוה בדין לתבוע אותו שטר ה"ז נתחייב לבני המלוה להשבע להם ששט"ז אינו פרוע משום דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכיון שזה המלוה לא הספיק [לומר] להם ששט"ז אינו פרוע עד שמת זו השבועה שהוא חייב לישבע אין אדם יכול להורישה לבניו מפני שבניו אינם יכולין לשבע שאביהם לא גבה כלום מזה השטר וכיון שכן בני המלוה אין גובין בשטר זה כלום מבני הלוה, ומ"מ אם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו חובם אין מוציאין מידם והילכך שט"ח של יתומים הבאים ליפרע מן היתומים שמת הלוה אין קורעין אותו שטר ואין גובין בו אין קורעין אותו מפני דשמא יבא הדיין לגבותו מנכסי בני הלוה כמ"ש ואין מגבין בו משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו כך מפורש בפרק כל הנשבעין [מ"ח ע"א] וכן פסק רי"ף ור"מ ז"ל בהלכות מלוה ולוה (בפ"ט) [בפי"ז ה"ג] אבל רבינו האי גאון ז"ל והח' מוהר"י ן' מיגש ז"ל אמרו שאם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו חובם שלא עשה ולא כלום ומוציאין אותם מידו ולזה הפסק הסכים רבינו יונה ז"ל ודוקא יתומים הבאים ליפרע מנכסי היתום אבל אחר כגון הפוגם שטרו דהיינו במי שהודה בפני ב"ד שגבה קצת מאותו שטר השאר אינו גובה בלא שבועה והמלוה לא הספיק לישבע עד שמת אעפ"י שאמרו בגמ' שאין אדם מוריש שבועה לבניו היורשין נשבעין שלא פקדנו אבא ושלא א"ל ששטר זה פרוע גובין השאר מן הלוה או מיורשיו או מבני הלוה כגון שמת הלוה לאחר שמת המלוה אבל אם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה (וזה) [ואפילו זה] הלוה מניח ערב אין בני המלוה גובין מן הערב מפני שהערב יחזור ויגבה מן היתום של הלוה ומכאן היה אומר הרמב"ן כשם שאין נפרעין מן היתומ' עד שיגדלו כך אין נפרעין מן הערב עד שיגדלו היתומים (מפני) [כדי] שהערב לא יחזור ויגבה מהיתומים אבל מורי הרב תמ"ך כתב שאינו דומה זה לזה משום דלא אמרו דאין נפרעין מנכסי יתומים בעוד שהם קטנים מפני שאין יודעים לחפש בין שטרי אביהם [דשמא] שטר מחילה הניח להם על אותו שטר ולפיכך אין נפרעין מהם עד שיגדילו ויזכרו זכותם והערב הרי הוא במקום היתום והוא יכול לחפש בזכיותיו כמו היתום אם היו גדולים ולפיכך גובין מן הערב אעפ"י שהיתומים קטנים (אעפ"י שמת) [אבל אם מת] הלוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה נפרעין מן הערב כמו שכתבנו וכ"נ שהוא (שהוא) עיקר וכן דעת ה"ר יונה ז"ל. ואם מת הלוה בחיי המלוה ואח"ך מת המלוה בלא בנים והניח אחיו ליורשיו אין זה האח גובה מנכסי היתומים אף על פי שהם גדולים משום שזה המלוה כבר נתחייב שבועה לבני הלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ולא ליורשיו משום שכמו שהבנים אינם יכולים לישבע ששטר זה פרוע מן היורשים והרי הוא כיתום הבא ליפרע מן היתום כמ"ש למעלה ומעשה בא לפני חכמי נרבונה ז"ל מבני המלוה שהיה להם להישבע שבועת היורשים ללוה ולא הספיקו לישבע ללוה עד שמתו והניחו בני המלוה בנים ואמרו הם ז"ל שהרי אלו הבנים שהם נכדי המלוה מחוייבין שבועת האב ואינן יכולים לישבע שהרי אינם יודעים אם אבי אביהם אמר לאביהם ששט"ז פרוע הוא ולפיכך אין גובין מן הלוה כלום וכן הורה הרב בברצלוני ז"ל בד"א כשבאו בני המלוה בשטר שאין כתוב בו נאמנות דהיינו שיהיה נאמן הוא וכל הבאים מכוחו לומר ששט"ז אינו פרוע [אבל באו בני המלוה בשטר שכתוב בו נאמנות] אפילו מת לוה בחיי מלוה גובין בשטר זה מבני הלוה שהרי אביהם לא נתחייב שבועה כלל אבל מ"מ הם נשבעין שבועת היורשים דהיינו שלא פקדנו אבא ששט"ז פרוע ושלא מצאו שטר מחילה בין שטרותיו ונוטלין מבני הלוה כן דעת בעל המאור ז"ל ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינן יכולין (להשבע) [להשביען] כלל על מה שעשו בחיי אביהם כמ"ש למעלה.
